כשדברים בלתי אפשריים מתחילים לקרות, המציאות שונים מהסרטים. במקום לחשוב- "היי, דברים בלתי אפשריים מתחילים לקרות!" אתה חושב "שיט, אני איבדתי את השפיות שלי." או "ואוו... כמה צירופיי מקרים..." או "אין סיכוי שזה קשור, אני סתם מדמיין."
זה די מבאס כשחושבים על זה. תמיד החלק של הגילוי והסקרנות הוא המעניין ביותר, אבל אם במציאות פשוט מדלגים עליו עם הכחשה עד שמגיע ה"בום!" הגדול שממנו כבר אי אפשר להתעלם, כל ההתחלה של החיים שלנו משעממים. בשביל זה המציאו את האומנויות.
אני התחלתי את התיכון עם הידיעה שהכל אפשרי. חייזרים, מפלצות, כוחות על, רוחות רפאים, פיות שיניים וכו'.
זה לא אומר שאני מאמינה שהם קיימים, אבל אני בהחלט מאמינה שהם יכולים להיות קיימים. עד כה, החיים שלי לא נתנו לי שום סיבה לחשוב שדברים בלתי אפשריים (לכאורה) קיימים במציאות. אפילו מה שקרה אתמול בערב (ראו פוסט קודם) לא ייחשב למשהו בלתי אפשרי. זה תמיד יכול להיות סתם משחק של האור על העיניים שלי.
אבל כשאני חושבת כאלה מחשבות, מנטרלת מיד מה שאולי יכול לקרות, אני מרגישה כאילו אני כותבת בעצמי את חלק של ההכחשה- חלק שאפשר להימנע ממנו לגמרי.
מצד שני, רוב סיכויים שכלום לא קורה, וההכחשה היא לא הכחשה, רק ניסיון להחזיר את החיים למסלול מציאותי.
דילמה.
ה- דילמה.
כי איך אפשר להחליט לאן אני רוצה ללכת? לסכן את עצמי בחוסר שפיות, או למנוע ממני היסחפות להרפתקה פוטנציאלית. איך יודעים במה אמורים לבחור?
אני מבקשת שתצאו לרגע מהאמונות המקובעות, ותחשבו- אם הייתם מאמינים, בכל לבכם, שהכל אפשרי, האם הייתם מסוגלים להחליט בעצמכם?
ואם כן, מה הייתה התשובה שלכם?
-shay-
;){kind=link}